מוזמנים להגיש בקשת הצטרפות לקבוצה מקצועית בפייסבוק העוסקת בנזיקין עדכונים בפיצוי. למען קהל הלקוחות דובר השפה הרוסית אנו מנהלים קבוצה נפרדת - Адв.Таль Раби- Возмещение ущерба.​

היכנסו עכשיו לפורום תאונת דרכים ועבודה על מנת ללמוד מה הם הזכויות שלכם במקרה של תאונה.

רבים לא יודעים כי החלקה ונפילה במקום העבודה כגון נפילה מסולם החלקה ונפילה בשל רטיבות, נפילה במדרגות ועוד הן תאונת עבודה לכל דבר ומזכות את הניזוקים בפיצוי כספי. 

כבר כתבתי בעבר על מקרה שנדון בבית המשפט של אחות שנפלה במקום העבודה (מזמנים להיכנס ללינק לקרוא בהרחבה) בשל רטיבות ונפצעה קשה מאוד בפלג גוף התחתון שלה - בית המשפט התייחס בהרחבה לאחריות שלה ושל המעסיק ובסופו של יום קבע פיצוי כספי בגובה 2,352,000.

 

אומנם ההליך המשפטי היה מורכב והאחות נדרשה להסביר מדוע לא הבחינה ברטיבות במקרה דנן במיוחד כאשר במקרה הספציפי הזה האחות נפלה פעמיים! ונשאלה השאלה כיצד זה ייתכן שעובדת אחת לא מספיקה להתאושש מתאונה הראשונה במקום העבודה ושוב עוברת תאונה כגון החלקה ונפילה. 

נפילה על עצם הזנב

היום ניקח מקרה נוסף אשר הגיע לפתחו של בית המשפט אשר דן בסוגיה של נפילה על עצם הזנב וקבע כי יש לשלם 117 אלף ש״ח לעובדת ניקיון אשר נפלה בעבודתה על הטוסיק.

 

האמת במקור בית המשפט קבע כי הסכום לפיצוי בגין נפילה על הישבן הוא 182 אלף ש״ח אך בשל אשם תורם ותשלומי מלל נפסק בסופו סכום לפיצוי נמוך יותר. 

מה הפיצוי הכספי שמגיע לעובד במקרה של נפילה על עצם הנזב

 

לפניך פסק דין העוסק בתובענה שעניינה נזקי גוף, אשר אירעה לתובעת בעת עבודתה אצל הנתבעת. לפי המתואר בכתב התביעה, התובעת, ילידת 12.6.1964, עבדה אצל הנתבעת כעובדת ניקיון, כאשר כחלק מעבודתה היה עליה לשטוף הרצפות בנזול ניקוי אשר הורכב משילוב של מים ומלבין (ולעתים גם חומצה), בהתאם להנחיות הממונה עליה; ביום 3.8.2009, בזמן שטיפת הרצפות של חדר האוכל, ותוך כדי פעולת הניקוי, החליקה התובעת על הרצפה אשר לדבריה הייתה חלקה מאוד, ונפלה על ישבנה וגבה.

התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי, במסגרתה נבדק האיזור בגופה אשר נחבט, בבדיקות דימות ובדיקות נוספות, ואובחן כי התובעת סובלת משבר בעצם הזנב. לאחר תקופת מנוחה ממושכת בעקבות הפגיעה, במסגרתה אף הוכרה התאונה כתאונת עבודה, שבה התובעת לעבודה, אולם לטענתה היא מוגבלת בתנועתה וסובלת מכאבים, ובהתאם עובדת כיום במשרה חלקית ומצומצמת. התובעת טוענת כי הנתבעת חבה לפצותה בשל נזקיה, שאירעו בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, ובין היתר, פיצוי בגין כאב וסבל, אובדן כושר ההשתכרות, וכן ההוצאות והטרחה שהיו מנת חלקה.

הנתבעת חלקה על הנסיבות אשר תוארו על ידי התובעת, חלקה על חבותה בנזיקין, חלקה על שאלת הנכות הרפואית הנטענת, וכן על כל הנזקים הנטענים על ידי התובעת.

נפילה על עצם הזנב שאלת האחריות 

לטענת התובעת, הממונה הישיר עליה, הורה לה לשטוף את הרצפות בתערובת של חומר ניקוי לשטיפת רצפות (לדברי התובעת: ריצפז) ומלבין (לדברי התובעת: אקונומיקה), שילוב מחליק, אשר בדיעבד התברר כמסוכן, כאשר מתן אותה הוראה היה זה אשר היווה את הפרת חובת הזהירות. התובעת ציינה כי משך כל שנות עבודתה אצל הנתבעת, לא קיבלה נעליים ייעודיות המיועדות למנוע החלקה, והדבר אף הוא היווה גורם מסייע להתממשות הסיכון שבתנאי עבודתה.

בכל הנוגע לשאלה של שימוש בתערובת מסוכנת של חומרי ניקוי, לפי הוראות המעביד, סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה. יכול להיות, ונוזל ניקוי רצפות בשילוב של מלבין, יגרום להצטברות אשר עלולה בצורה ניכרת יותר לגרום להחלקה, אולם לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, מלבד אמירה בעלמא, שזהו הגורם אשר הגביר את הסיכון המוטל מעצם העבודה בניקיון.

יכולה הייתה התובעת לתמוך טענותיה בחוות דעת מקצועית, או לכל הפחות בהוראות שימוש המזהירות מפני שילוב שכזה, או אף למטה מכך , תיעוד שאינו מקצועי-מדעי (מידע צרכני; מדריכים שונים הזמינים לכלל הציבור; כתבות עיתונאיות;), ממנו ניתן ללמוד על הסכנה הטמונה דווקא בשילוב ספציפי זה של חומרי ניקוי, אולם לא הובאה בדל ראיה בהקשר זה.

התובעת נשאלה במסגרת עדותה על נסיבות עבודתה וההוראות הנוגעות לעירוב חומרים, והשיבה (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 4 ואילך) :

"ש. כשעבדת במקומות אחרים, נתנו לך הסברים אחרים?
ת. כן. לא לערבב אקונומיקה עם חומרים אחרים.
ש. עם איזה חומרים אחרים?
ת. של הרצפה.
ש. למה?
ת. כי זה מחליק. אני לא ידעתי את זה.
ש. מי אמר לך?
ת. המנהלים שהיו.
ש. את יכולה לתת שם אחד.
ת. לא זוכרת.
ש. בדקת פעם אם זה מחליק או לא.
ת. לא. רק החלקתי בישיבה. שם לא השתמשנו באקונומיקה.
ש. איפה?
ת. שם בספורטן.
ש. מי המנהל שלך בספורטן.
ת. היו קוראים לו אורי. אף פעם לא השתמשנו באקונומיקה.
ש. אז מה עושה החלקה? חומצה או אקונומיקה.
ת. אין לי מושג."

ואם התובעת לא יודעת מה גורם להחלקה, אחרי שנים של עבודתה בעבודות ניקיון שונות, גם לא אחרי התאונה בה נפגעה, ואף לא מביאה ראיה, לא ראיה מדעית ולא ראיה אחרת, הרי שאינה עומדת בנטל להוכיח כי התקיים סיכון מוגבר בשל סוג, אופי או עירוב חומרי הניקוי השונים.

אציין עוד, במסגרת הספק אשר נותר בכל הנוגע לנסיבות התאונה, כי הגב' אישלם אברהם, אשר עבדה עם התובעת (ולטענת התובעת סייעה לה לקום לאחר נפילתה), העידה (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. ביום שהתובעת נפלה השתמשתם בחומצה.
ת. באקונומיקה.
ש. רק באקונומיקה.
ת. כן."

דומה כי אמירה זאת סתמה את הגולל על הטענה כי דווקא בשל העירוב של חומרי הניקוי החליקה התובעת, ומצביעה ביתר שאת על אי הרמת הנטל.

ומכאן, לשאלה השנייה, והיא השאלה של מתן ציוד וכלים נאותים לביצוע העבודה, כחלק מחובתו של המעביד. חובת המעביד כפי שנקבעה בפסקי דין רבים היא: "לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות של המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה…" (ע"א 8133/03 יצחקי נ. לום שווק בע"מ ואח' , ע"א 498/93 סבן נ. רותם חברה לבטוח בע"מ).

בהקשר של קניית נעליים מונעות החלקה, ציינה התובעת בסעיף 3 לתצהיריה "למרות שהייתי צריכה לדרוך על רצפה רטובה לא רק ממים אלא גם מאותה תמיסה של חומרי ניקוי, בכל התקופה שעבדתי כמנקה בישיבה אף פעם לא קיבלתי נעליים מיוחדות נגד החלקה. השתמשתי בנעליים הפרטיות שלי, למרות שהם לא היו נעלי בטיחות מיוחדות".

כאשר העידה התובעת בפני בית המשפט ציינה (עמ' 6 שורה 25):

"ש. כשאת אומרת שלא קיבלת נעלי בטיחות מה זה נעלי בטיחות.
ת. נעלי עבודה.
ש. איך נראות נעלים כאלה.
ת. נעלי עבודה.
ש. את כתבת שלא קיבלת נעלי עבודה.
ת. נעלים שאני לא אחליק.
ש. יש נעל מיוחדת שמונעת החלקה.
ת. יש כזאת נעל.
ש. כשעבדת בטבת קיבלת נעלים מיוחדות.
ת. כן.
ש. ובשיא ביטחון קיבלת נעלים מיוחדות.
ת. לא.
ש. למה לא קיבלת נעלים מיוחדות, את אומרת שידעת שצריך נעלים מיוחדות.
ת. אמרו לי לקנות את זה ונתנו לי את הכסף וקניתי את זה.
ש. אם אני אביא את מר שבי משיא ביטחון הוא יגיד שהוא נתן לך כסף לקנות.
ת. קיבלתי כסף כמו שצריך וקניתי.
ש. נכון שאצל הנתבעת נתנו לך כסף לביגוד. בתלוש מופיע ביגוד.
ת. לא. רק נתנו לי חלוק."

העדה הנוספת אשר עבדה עם התובעת באותה עבודה, הגב' אישלם אברהם העידה בהקשר של הנעליים (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. מה זה נעליים מיוחדות נגד החלקה.
ת. נעלי ספורט.
ש. את לא עובדת עם נעלי ספורט.
ת. אני עובדת עם נעלי ספורט.
ש. איפה את עובדת היום.
ת. בכפר סבא.
ש. באיזה חברה.
ת. בטבע, בניקיון.
ש. את עובדת שם גם עם נעלי ספורט.
ת. כן."

אין חולק, כי הנתבעת הייתה במועד התאונה המעבידה של התובעת, ומכאן שהיא חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לרבות החובה לספק לתובע מקום עבודה בטוח וללא מפגעים, וכלי עבודה המיועדים להתמודד עם הסיכונים הטמונים בעבודה (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וע"א (חיפה) 2420/01 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' יורשי המנוח שכטר פייבל ז"ל, פורסם בנבו ביום 18.12.01)

בזיקה למתן ציוד עבודה נאות, בהקשר של נעליים מונעות החלקה, אפנה לדברי כב' הש' לוין בע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל, בעמ' 271:

"מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה".

אין חולק כי בעבודת ניקיון טמון סיכון החלקה, יהא חומר הניקוי, אשר יהא, ומחבות המעביד לדאוג לספק ציוד בטוח לעבודה – או הדרכה מתאימה אשר תמנע את הסיכון הכרוך בעבודה – קרי, מתן נעליים המונעות החלקה, או הנחיה ישירה ומפורשת לגבי הנעליים בהן על עובדות הניקיון לעשות שימוש.

אפנה בהקשר זה אל משה וייסמן ,"חבות מעבידים" עמ' 29-30:

"האחריות משפטית היא תולדה של אי עמידה ברמת הזהירות הראויה. על המעביד הנושא בחובת זהירות כלפי עובדיו לכלכל צעדיו תוך שקילת הוצאות המניעה של נזק אפשרי מול תוחלת הנזק כפי שהיא ניתנת לצפייה באופן סביר. ההנחה היא שבידי המעביד נמצאים המשאבים הנחוצים והידע על מנת למנוע תאונות עבודה וכי הוא מהווה מונע הנזק היעיל ביותר. זאת ועוד , על המעביד מוטלת אחריות מוסרית להבטיח את שלום המועסקים על ידו, באמצעות הקצאה נאותה של משאביו, ושימת דגשים מספיקים על רווחתם וביטחונם. חובה מוסרית זו אין מקורה בפערי הכוחות הכלכליים או בשאלות הקשורות לפערי מעמדות. המדבור כאן באיזון של פערי ידע.על המעביד לקבוע הוראות ביטחון מספקות ולהשגיח על ביצוען."

ובהמשך, שם ("חבות מעבידים" עמ' 118-119):

"מעביד חב להדריך את עובדיו בדבר ביצועה הראוי והבטיחותי של העבודה ובדבר סיכונים הקיימים בזירת העבודה. חובה זו, מקורה בצורך לאזן את פערי הידע הקיימים בין המעביד לעובד באשר לסיכונים הטמונים בתהליכי העבודה ומקרום בניסיון הרב של המעביד בתהליכי העבודה, בנגישות למידע אודות סיכונים חבויים וכיוצא באלה...... עליו להנחות את העובד לעבוד בצורה בטיחותית ולהתריע בפניו אודות סיכונים ומכשולים הטמונים בביצוע בלתי זהיר של העבודה."

ובמקרה דנן, התובעת טענה כי לא קיבלה נעלי עבודה מונעות החלקה, ואף לא קיבלה הדרכה להשתמש בנעליים שכאלה, בעוד שבמקומות עבודה אחרים קיבלה כלי עבודה מתאים (במקום אחד) או הדרכה להשתמש בנעליים מיוחדות ואף קיבלה כספיים ייעודיים לרכישת נעלי עבודה (במקום עבודה אחר); במקרה דנן, הפנתה הנתבעת לכך כי בתלושי השכר נכלל רכיב "ביגוד", אולם לא הוכח כי ניתנה הנחיה מפורשת לעובדות הניקיון להגיע לעבודה עם נעליים מונעות החלקה;

העד עמנואל ביטון השיב בנושא זה (עמ' 15 לפרוטוקול):

"ש. עורך הדין שלך שחקר את התובעת אמר לה קיבלת 20 שקל ביגוד, מה הבעיה לקנות נעליים טובות שמונעות החלקה. האם נשמע לך סביר כמעביד לאישה קשת יום שאתה משלם לה פחות משכר מינימום לטענתה שהיא תוכל לדאוג לעצמה, גם לכלכלתה, גם לבית, גם לילדים וגם לנעלים מונעות החלקה. זה נשמע לך סביר.
ת. בכספי הביגוד היא יכלה לקנות נעליים.
ש. אתם נתתם לה בגדי עבודה.
ת. היו תקופות שהיינו נותנים חלוקים אבל נעליים לא.
ש. היתה כאן גב' אישלם והיא אמרה שלא נתתם ביגוד.
ת. נתנו כסף לרכישת נעליים.
ש. 240 ₪ לשנה זה מספיק גם לנעלים וגם לביגוד.
ת. זה מספיק לנעליים."

אני סבור כי היה על הנתבעת לספק לעובדיה הנחיה מפורשת להגיע לעבודה עם נעליים המתאימות לעבודה בסביבה רטובה הכרוכה כמעט בכל שעות העבודה בהליכהעל משטחים רטובים עליהם מים וחומרי ניקוי שונים, בין אם הייתה הנתבעת מספקת את הנעליים, ובין אם רק הייתה מעניקה תשלום המאפשר רכישתן; מדובר בקיום חובת הזהירות של המעביד שלא לחשוף את העובד לסיכונים רגילים של עבודתו הפרטנית, והעובדה שלא סופקו נעליים, לא ניתנה הנחיה להגיע עם נעליים המתאימות לעבודה, ולא ניתן תשלום פרטני לרכישת אותן נעליים (לא ניתן לראות בטענת המעביד כי תשלום ע"ס 240 ש"ח לשנה בסעיף "ביגוד" עונה על צורך זה, כנכונה), מלמדת על הפרת אותה חובה, אשר הפרתה התממשה בקרות הנזק.

בהתאם מצאתי לראות בהתנהלות הנתבעת כמפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, כאשר ישנו קשר סיבתי (אם כי לא מלא, כמבואר להלן) בין הפרת החובה לקרות התאונה מסבת הנזק.

יחד עם זאת, מצידו השני של המטבע, ראוי להפחית מחבותה של הנתבעת, בשל אשם תורם; גם אם התובעת לא קיבלה הדרכה פרטנית, ככל שהגיעה לעבודה עם נעליים שאינן מתאימות לסוג העבודה אותה עליה לבצע, הרי שיש לראותה אחראית חלקית לקרות הנזק; מדובר בעובדת ותיקה יחסית, אשר סביר כי יש לה את המיומנות והיכולת להבין – כעובדת ניקיון – כי היא תהא מצויה מרבית יום עבודתה בסביבה רטובה, בסמיכות לחומרי ניקיון אלו או אחרים, והעובדה כי הגיעה לעבודה עם נעליים שאינן מתאימות לתפקיד אותו היא ממלאת, מצדיקה לייחס אשם תורם בשיעור 20%.

אמנם, ככלל אין זה נכון לייחס לעובד אשם תורם בגין סיכון הטמון בסביבת העבודה, אלא במקרים בהם פעולת העובד הינה חריגה ומיוחדת, אקטיבית במהותה, אולם לגישתי, מקום שמדובר בסיכון טבוע אשר העובד מודע אליו, חייב להיות מודע אליו, ואין ספק שהוא מודע אליו, כחלק מסביבת העבודה הרגילה שלו, אין אלא לייחס אשם תורם (כשם שהיינו מייחסים אחריות לנגר אשר היה מגיע ליום עבודתו יחף, או טבח אשר היה מגיע ללא חולצה). לגישתי, שיעור אשם תורם של 20% תואם את נסיבות העניין והפסיקה בהקשר זה.

אפנה בהקשר זה אל ע"א 5850/10 דפרון ואח' נ' עזבון המנוח גולובין (ניתן ביום 15.4.2012):

"אכן, דיני הנזיקין מרחיבים את אחריותו של המעביד, אשר עליו החובה לנקוט באמצעים סבירים הדרושים לבטיחותם של עובדיו. אין משמעות הדבר כי העובד משוחרר מכל אחריות. ברוח זו נפסק, כי "אשם תורם של עובד קיים כאשר מחמת אי-נקיטת אמצעי זהירות הנדרשים ממנו בנסיבות המקרה הוא גורם נזק לעצמו" (ע"א 417/75 בן-דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא(1) 827, 829 – השופט ברנזון), ובעניין אחר נפסק, כי "ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם [...] זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, או מתעלם מסיכונים וודאיים" (ע"א 4114/90 שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415, 437-436 – הנשיא שמגר)."

סיכון ההחלקה בעת עבודת ניקיון הכרוכה בעיקרה בשטיפת רצפות,הינו סיכון ודאי הטמון בעיסוק, וחזקה כי התובעת מודעת לסכנה זאת, ובהתאם ראוי לייחס לה אשם תורם (בין בשל חוסר זהירות יתרה כנדרש, ובין בשל הגעה לעבודה בנעליים שאינן מתאימות לביצועה) בשיעור של 20%.

למעלה מן הצורך, אציין כי הנתבעת הטילה ספק בנסיבות התאונה ובאופן תיאורה של התובעת, תוך שהיא מנסה להצביע על סתירות בין דברי התובעת לעדה מטעמה, אולם לא מצאתי בכך כל ממש, ואין באותן טענות לא כדי לקעקע את אמינותה של התובעת (גם אם היו אי דיוקים מסוימים), ולא כדי לסתור את העובדה הבסיסית, כי נעליים מונעות החלקה, לא סופקו לתובעת והיא לא הונחתה לרכוש אותן או להגיע לעבודת הניקיון עם נעליים מתאימות;

שאלת הנזק.

נפילה על עצם הנזב נכות הרפואית ונכות התפקודית

במסגרת הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, הוצגו חוות דעתו של ד"ר משה דניאל, אשר העריך כי לתובעת נגרמה נכות רפואית בעקבות התאונה, בהיקף של 20% בשל הגבלה בינונית בתנועות ע"ש מותני.

התובעת נבדקה על ידי מומחה רפואי מטעם הנתבעת, ד"ר מ. קליגמן, אשר מצא כי לתובעת לא נגרמה נכות בעקבות התאונה, שכן טווחי תנועות ע"ש מותני של התובעת, לא נפגעו לגישתו, עוד ציין ד"ר קליגמן כי אף בבדיקה אשר נערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא נמצאו כל הגבלה בטווח תנועות ע"ש מותני, ולא רק זאת, הוסיף כי בבדיקת סי.טי. אשר נערכה לתובעת, נמצאו שינויים ניווניים אשר אינם קשורים לתאונה, וככל שטווח התנועות שלה הוגבל (אם כי לא מצא הגבלה שכזאת*, הרי שהוא נובע מהם ולא מהתאונה נשוא הליך זה.

לאור הפערים הניכרים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר מרק אידלמן (ביה"ח רמב"ם), ביום 19.4.2015. המומחה העניק חוות דעתו ביום 30.6.2015, והשיב לשאלות הבהרה אשר נשלחו אליו מטעם שני הצדדים. המומחה לא זומן לעדות, וכל אשר נותר הן חוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה.

ד"ר אידלמן ציין במסגרת ממצאי הבדיקה (המחלוקת שבין המומחים הייתה לגבי ממצאי הבדיקה, בשאלת טווח תנועות ע"ש מותני), "בכיפוף עמוד השדרה המותני מוגבלת בצורה יחסית קלה (30 מעלות) מבחן שובר 4 ס"מ (הנורמה מעל 5 ס"מ) SLR 70 מעלות דו צדדי ". עוד ציין ד"ר אידלמן כי לא אותרה הגבלה בהיקף אשר אותר על ידי המומחה מטעם התובעת, ומנגד, בכל הנוגע לשלילת הקשר הסיבתי שבין האירוע להגבלה אשר הופיעה לפי חוו"ד ד"ר קליגמן, ציין "איני יכול לשלול קשר סיבתי בין נפילתה ונכותה", ובהתאם, לאור הגבלה קלה יחסית קבע כי התובעת סובלת מ- 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש, ללא נזק נוירולוגי.

עוד יצוין כי במענה לשאלות ההבהרה אשר הופנו לד"ר אידלמן, ציין כי אין לייחס לפניות עבר בגין כאבי גב כל משמעות בשאלות של הגבלת תנועות ע"ש מותני, ובכל הנוגע לאמירה הכללית של אי שלילת קשר סיבתי ציין, כי אירוע הנפילה היה "טריגר" לכל התפתחות המצב הרפואי הרלוונטי ושרשרת התלונות שלאחריה.

מקום שהצדדים ויתרו על חקירתו של המומחה, סבורני כי אין נכון מלאמץ את מסקנותיו וממצאי בדיקתו. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש יאמץ את קביעותיו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימות נסיבות כבדות משקל שלא לעשות כן - ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו, תקדין עליון 2003 (2) 4019. נסיבות כאמור, לא עלו בטענות ב"כ הצדדים (איני רואה בהטלת הספק בסיכומי טענות הנתבעת כמרימה נטל כלשהוא מקום שהמומחה לא העיד), ובהיעדר טעות בולטת, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש - ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו (2) 936, עמ' 949. זאת, אף חרף קביעת המוסד לביטוח לאומי.

בהתאם מצאתי לקבל את קביעת ד"ר אידלמן, בדבר 10% נכות רפואית כתוצאה מהתאונה, בשל הגבלת תנועות ע"ש מותני.

בכל הנוגע לשאלת הנכות התפקודית, מצאתי להעמיד בשיעור של 15%, קרי, הנכות הרפואית וע"ד חמישים אחוזים. התובעת ביקשה לראות את הנכות התפקודית שלה כ- 20% בשים לב לגילה והשכלתה, קרי, היותה עובדת כפיים, אישה קשת יום נטולת השכלה פורמלית או הכשרה מיוחדת, כאשר פגיעתה בגבה מגבילה את יכולת השתכרותה יותר מאשר נכותה הרפואית. סבורני כי אכן ראוי לקחת בחשבון ולתת משקל יתר לתפקודיות נכותה המגבילה את עיסוקה, אולם לגישתי מתן תוספת של מאת האחוזים לנכות הרפואית, הינה מופרזת, הן לאור נסיבות העניין (נכות של 10% רפואית אינה משמעותית מאוד) והן לאור העובדה כי יכולת השתכרותה של התובעת נפגעת לא רק בשל האמור, אלא גם בשל מצבה הנפשי אשר הביא להיעדר תעסוקה בתקופה מסוימת. איני מקבל את הפניית הנתבעת לפסק הדין בענין ג'נזאראה, בשים לב להיות התובעת עובדת כפיים בעבודת ניקיון, כאשר במקרה שכזה, הגבלת תנועות גב יש לה השלכה תפקודית של ממש.

חישוב הנזק לעובדת בשל נפילה על עצם הזנב

התובעת ילידת 12.6.1994, בת 53 שנים כיום, בת 45 בקרות התאונה (3.8.2009), נכות רפואית 10%, נכות תפקודית לצורך הערכת הפסדי השתכרות 15%, בסיס שכר 3,200 ש"ח למועד התאונה (3,477 ש"ח להיום).

הפסדי השתכרות לעבר: לפי אישורי אי כושר התובעת שהתה 3 חודשים באי כושר מלא, לסירוגין, כאשר מבחינת נכויות זמניות אצל המוסד לביטוח לאומי, שהתה ב- 100% נכות זמנית עד סוף אוקטובר 2009, 30% נכות זמנית 1.11.2009-15.12.2009, 20% נכות זמנית 16.12.2009-30.6.2010, 10% נכות זמנית 1.7.2010-31.10.2010.

משמע: נכותה של התובעת הייתה משמעותית ומגבילה (על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעובד כפיים) 4 חודשים רצופים, ובחלוף 4 חודשים נכותה הייתה מינורית יחסית, ועד למתן פסק הדין, 87 חודשים. בהתאם יחושבו הפסדי העבר, לפי הפסד מלא ל 4 חודשים, והפסד לפי הנכות התפקודית על בסיס השכר, ל- 84 חודשים נוספים. 3,477X4 + 3,477 X 15% X 87 = 5 9,282 ש"ח

לאור האומדן והמיצוע של הנכות התפקודית, לא מצאתי בתחשיב לצרף ריבית מאמצע תקופה (אשר נבלעת במיצוע הנכות)

הפסד השתכרות לעתיד: בהתאם לנימוקים כמפורט לעיל, מצאתי להעמיד רכיב זה על בסיס השכר, ונכות תפקודית של 15%. סבורני כי חישוב אקטוארי (ולא אומדן) ישקף נכונה את העובדה כי יכולתה של התובעת להשתכר נפגעה; התובעת הסבירה כי שכרה כמעט לא השתנה משך כל השנים, שכן שכר המינימום עלה אולם היקף שעות העבודה היומיות שלה פחת, עדיין, יכול והתובעת הייתה עובדת שעות רבות יותר אילולא הפגיעה, ואני סבור כי נתון זה משקף נזקה ברכיב זה. ובהתאם: 139.0058 (מקדם היוון ל- 171 חודשים עד הגיע התובעת לגיל 67) X 15% X 3,477 = 72,498 ש"ח.

הפסדי פנסיה: 12% מהפסדי שכר, לפי פסה"ד ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. אשר ניתן ע"י כב' הש' י. וילנר – 15,813 ש"ח.

כאב וסבל: לפי הנכות הרפואית ועל בסיס קביעות דומות בשים לב למהות הפגיעה ולגיל התובעת – 30,000 ש"ח.

הוצאות ועזרת צד ג': (לעבר ולעתיד) לא הובאו ראיות ברכיבים אלה, למעט אמירות כלליות, ובהתאם ראוי לאמוד רכיב זה על דרך הצמצום, גם בשים לב כי התובעת נפגעה בתאונת עבודה וככל שתהיינה הוצאות רפואיות עתידיות או החמרה, הן מכוסות על ידי ענף נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי – 5,000 ש"ח.

 

מה הפיצוי הכספי שמגיע לעובד בעקבות נפילה על עצם הזנב במקום העבודה

רשימה מסכמת:
ה"ה עבר 59,282 ש"ח
ה"ה עתיד 72,498 ש"ח
הפסד פנסיה/סוציאלי 15,813 ש"ח
כאב וסבל 30,000 ש"ח
הוצאות ועזרת צד ג' 5,000 ש"ח
--------------
182,593 ש"ח.

ובניכוי אשם תורם (20%): 146,074 ש"ח.

מהסכום כאמור יש לנכות תגמולי מל"ל לרבות דמי פגיעה, (לפי נספח ה' לתחשיב התובעת), שולם לה סך 27,033 ש"ח (ובערכם דהיום 28,875 ש"ח). הגם שלא הוגשה תע"צ בנושא זה, לא יכולתי להתעלם מתשלומים אשר התובעת הביאה ראיה לגביהם.

סוף דבר

סה"כ אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 117,199 ש"ח, בצירוף אגרת התביעה, עלות חוו"ד מומחה 1,500 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בשיעור 17% + מע"מ מהסך שנפסק.

פסק דין נוסף של בית המשפט העוסק בנפילה על עצם הזנב :

 

התובעת, ילידת 1964 , נפגעה לטענתה בתאונת עבודה ביום 3.10.11. הנתבע 1 היה מעבידה של התובעת בעת התאונה, ואילו הנתבע 2 הוא אביו של הנתבע 1 ובעליו של כלב, ששהה בחצר הבית בו ארעה, לפי הטענה, תאונת העבודה לתובעת.

התובעת עבדה, לטענתה, ביום האירוע בסידור סחורה, היא חשה לא טוב. הנתבע 1 הביא לה מים. עקב החום, התעבו מים על הבקבוק ונוצרה שלולית. כעבור זמן מה, כשהתובעת פנתה לרדת מהמשאית, כלב השייך לנתבע 2 הפחיד אותה, ולכן היא החליקה על המים ונגרם לה נזק גוף.

בקליפת אגוז, לטענת התובעת, האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים, הן מכוח היותו של הנתבע 1 מעבידה שלא סיפק לה סביבת עבודה בטוחה, הן מכוח הנחת הבקבוק באופן שיצר שלולית מים שהביאה להחלקה, והן לנוכח הטענה, כי נביחות הכלב שבבעלות הנתבע 2 ( וגם בהחזקת הנתבע 1), גרמו לתאונה.

 

היחסים בין התובעת לנתבע 1

על מנת להבין את מורכבות הטענות, יש לעמוד קודם כל על מערכת היחסים העסקית בין התובעת לנתבע 1.

אין מחלוקת, כי העסק, שהיה שייך בעבר לתובעת, ונמכר לנתבע 1 זמן קצר לפני האירוע. מדובר בעסק לממכר ציוד למערכת החינוך, כאשר התאונה ארעה, לפי הטענה, במשאית מ"ר 16-416-51, ששימשה כמחסן של ציוד למערכת החינוך, משאית שהיתה שייכת לתובעת ונמכרה לנתבע 1 במסגרת מכירת העסק כולו ( להלן: "המשאית").

כמתואר לעיל, אין מדובר ביחסים רגילים בין מעביד לעובד. התובעת היתה עד זמן קצר קודם לכן בעלת העסק, והיא המנוסה יותר. הנתבע 1 היה חייל משוחרר ללא ידע או נסיון בעסקים. התובעת מכרה את העסק לנתבע 1 רק זמן קצר לפני התאונה הנטענת.

בין התובעת והנתבע 1 נערכו שלושה הסכמים:

הראשון, ביום 11.9.2011, אז נמכרה המשאית לנתבע 1 תמורת 100,000 ₪, כאשר נקבע כי התובעת תעבוד אצל הנתבע 1.

השני, ביום 16.9.2011, בנוגע להעברת הסחורה תמורת 50,000 ₪, כשהתמורה תשולם רק לאחר מכירת הסחורה.

השלישי, מיום 24.10.2011 ( שלושה שבועות לאחר התאונה הנטענת), בו מוכרת התובעת לנתבע 1 גם את כל מלאי הסחורה.

נוסח ההסכם השלישי הוא כדלקמן: "לאחר שמיכל הראתה לגאי (כך במקור) את מהלך העבודה, וגאי הסכים וראה הכל, ממשיכים בהסכם עזרה בעבודה בתשלום, וגאי קונה את הסחורה ממיכל בהפסד, כי מיכל לא יכולה יותר לעבוד פיסית ונפשית...".

בין הצדדים נוהלו הליכים בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בד"מ 18086-07-12 . בפסק הדין מיום 17.1.2013, קבעה כב' הרשמת גרוס, בניגוד לעמדת הנתבע 1, כי הגיעה למסקנה כי בין התובעת לנתבע 1 שררו יחסי עובד ומעביד, בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2011. מדובר בפלוגתא פסוקה המחייבת את הצדדים גם בהליך זה.

 

הנכות הרפואית

לנוכח מחלוקת בין מומחי הצדדים מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו, הוא דר' יחזקאל טיטיון מומחה בתחום האורטופדי.

דר' טיטיון בדק את התובעת, והגיש חוות דעת באשר לנזקים שנגרמו לתובעת בתאונה. המומחה ציין כי התובעת התלוננה על כאבי גב תחתון, הגבלה בתנועה בהליכה ממושכת ובמאמץ.

המומחה התרשם ממרכיב סובייקטיבי, אשר מקשה על הבדיקה ומהגבלה קלה בעמוד השדרה המותני.

בנסיבות אלה, קבע המומחה כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בהתאם לפריט 37(7)( א) לתוספת לתקנות הביטוח לאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

עוד נקבעו נכויות זמניות של אי כושר מלא, לתקופה של 45 יום, 50% לתקופה של 90 יום ו- 30% ל- 90 יום נוספים, עד להתייצבות הנכות הצמיתה על 10%.

שני הצדדים נמנעו מלזמן את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתו. ההלכה הפסוקה קובעת, כי מומחה מטעם בית המשפט הוא ידו הארוכה של בית המשפט, ורק בנסיבות חריגות יש לדחות את חוות דעתו. כשמומחה רפואי אשר נתמנה על ידי בית המשפט מגיש חוות דעתו, ואף צד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות דעתו על ידי הפניית שאלות הבהרה או על ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק שחוות דעתו מקובלת על הצדדים ( ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז (5) 170 (28/09/1993) ; ר' למשל ת"א ( של' ת"א) 2930/00 מרים סעאת נ' ניסים סעאת (28/07/2008)).

בענייננו, מאחר ששני הצדדים לא זימנו את המומחה, משמעות הדבר שיש לתת משקל של ממש לחוות דעתו של המומחה דר' טיטיון.

משקל זה יינתן, הן בעניין המסקנה, כי אירוע תאונתי כלשהוא מיום 3.10.2011 גרם לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, והן לגבי התרשמות המומחה, ממרכיב סובייקטיבי ומהעצמת החבלה, כפי שיפורט בהמשך.

 

 

 

הערכת הראיות כללי

בסופו של יום, בעניין נסיבות קרות התאונה עמדו בפני בית המשפט גרסאות סותרות, של התובעת מזה ושל הנתבע 1 מזה. על בית המשפט להכריע אפוא בין הגרסאות.

התובעת תיארה את התאונה, כך ששני גורמים הביאה לנפילתה: ראשית, שלולית מים כתוצאה מבקבוק שהונח ע"י הנתבע 1, ושנית, נביחות כלבו של הנתבע 2. הנתבעים חלקו על גרסתה העובדתית של התובעת.

הנתבעים ביקשו לדחות את עדותה של התובעת, לאחר שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. סעיף 54 (3) לפקודת הראיות [ נוסח חדש] התשל"א – 1971, קובע כי אם פסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין – על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. המחוקק מצא אפוא להזהיר את בית המשפט, מפני קביעת מסקנות עובדתיות במשפט אזרחי, על יסוד עדות יחידה של בעל דין, שכן מדובר בגורם המעוניין בדבר ובעל אינטרס.

יצוין כי מדובר בדרישה בעלת משקל נמוך, שכן אין כל דרישה לתוספת ראייתית או לעדות נוספת, בדומה למשפט העברי הקובע כי רק: " על פי שני עדים, או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט' טו'). עם זאת, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שומה על בית המשפט להיזהר ולהישמר בהתבססו על עדות זו.

בענייננו, לאחר בחינת מכלול הנסיבות, התקשה בית המשפט לבסס ממצאים עובדתיים ולהכריע במחלוקת העובדתית על יסוד עדותה היחידה של התובעת.

בעניין בנטו ( ע"פ 2686/15 אריאל ברק בנטו נ' מדינת ישראל, (05/03/2017)), נקבע כי לערכאה הדיונית האפשרות להתרשם באורח ישיר מן העדים שהופיעו בפניה, מאופן מסירת עדותם, מהתנהלותם על דוכן העדים, וכן משפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתוּר, באופן מיטבי, אחר " אותות האמת" המתגלות בעדויות השונות.

קביעת מהימנות של עדים היא אולי המלאכה הקשה מכל המוטלת על בית המשפט. בניגוד להכרעות משפטיות, כאן אין כלי עזר משפטיים, תקדימים או ספרות מלומדים. בהכרעה מעין זו, אין גם ביקורת שניה, שכן גם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב.

עם זאת, לעיתים אין אפשרות להימנע מהכרעה המבוססת על אמינותם של עדים. כאשר נגזר על השופט היושב בדין להכריע על יסוד מהימנות, על בית המשפט למעט ככל הניתן מהכרעה על יסוד התרשמות גרידא. זיעה, צחוק, בכי או התפרצות, יכולים להיות סימן לשקר, אולם באותה מידה יכולים להיות סימן למבוכה ממתן העדות, כעס על השאלות או לחץ ממתן העדות ומן הנסיון לדייק באמת. השתהות במתן תשובה, יכולה להוות נסיון לנסח מענה שקרי, או דווקא נסיון לדייק בתשובה.

בנסיבות אלה, יש לבסס את הערכת העדויות, ככל הניתן על ראיות חיצוניות לעדות: הגיונה הפנימי של הגרסה, עדויות אחרות, מסמכים אשר תומכים או פוגמים בעדות, התנהלות כללית של העד, וכיו"ב נתונים הניתנים לבחינה מעבר להתרשמות כשלעצמה.

בענייננו, פרטי התאונה, כפי שמתוארים על ידי התובעת, הם באמת ייחודיים ויוצאי דופן, ואפילו בספק אם מקימים חבות, כך שנטיית הלב הראשונית, היתה לקבל את העדות, למרות היותה עדות יחידה. עם זאת, שורה של שיקולים הובילו בסופו של יום למסקנה, כי בנסיבות העניין לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה, כפי שיפורט להלן:

ראשית, ניכר היה שהתובעת היא מתוחכמת, מתוכננת, בעלת ידע משפטי ומעורבת בתביעות רבות. בנסיבות אלה, העובדה שתיאור התאונה, כפי שהעידה עליו התובעת, לא הופיע במסמכים הרפואיים הראשונים, אלא רק שלושה חודשים לאחר התאונה, מקשה על קבלת גרסתה של התובעת.

שנית, המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט והוא לא זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו. המומחה מציין כי במהלך הבדיקה הוא התרשם כי התנועה הספונטנית של התובעת נראית חופשית יותר, ממה שהתובעת הדגימה בפניו במהלך הבדיקה. המומחה מצא לנכון להדגיש, שטווחי התנועה הספונטניים של התובעת, היו טובים בהרבה מחוסר התנועה המוחלט, אותו הדגימה בעמידה במהלך הבדיקה.

ניכר אפוא כי המומחה מטעם בית המשפט, בדרכו הזהירה, הפנה את בית המשפט לכך שיש להתייחס בזהירות לעדותה של התובעת, אשר הבינה את מטרת הבדיקה, וניסתה להציג בפני המומחה מצגים באשר למגבלותיה, אשר אינם קיימים בתנועה ספונטנית. גם עובדה זו מחייבת להתייחס בזהירות לעדות התובעת.

שלישית, כפי שציין ב"כ התובעת בסיכומיו, אין מקום לתת משקל של ממש, לעדויותיהם של עדי ההגנה אסתי נחום ושמעון בן לולו. מדובר בשני עדים בעלי עניין, שהתובעת מנהלת הליכים משפטיים כנגדם, ולכן יש להם אינטרס ברור כי התובעת תיכשל בתביעה זו.

עם זאת, ולמרות שמשקלן של עדויות העדים נחום ובן לולו הוא משקל נמוך, הרי שעצם העובדה כי בתוך תקופה קצרה מצאה עצמה התובעת, תובעת שוב ושוב את מעסיקיה, פעם אחר פעם, מחייבת החמרת הזהירות כלפי עדותה במקרה הנוכחי בקשר לתאונת העבודה הנוכחית.

רביעית, לטענת התובעת, הנתבע 1 נכח בתאונה. הנתבע 1 טען כי התובעת רק סיפרה לו בדיעבד שנפלה ולא מעבר לכך. הנתבע 1 אפילו לא נחקר לגבי גרסתו בחקירה נגדית. נמצא אפוא, כי לגבי נסיבות התאונה ישנה עדות התובעת למול עדות הנתבע 1. הנתבע 1 הוא בחור צעיר ונאיבי , אשר בחקירתו הנגדית, אפילו לא הבין את המשמעות של חלק מן הדברים שמופיעים בתצהיריו. כאשר מניחים על כפות המאזניים, את עדותה של התובעת אל מול עדותו של הנתבע 1, ניכר כי התובעת מנוסה ומתוחכמת, ואילו הנתבע 1 הוא פשוט ותמים.

בהמשך פסק הדין יוצגו בפירוט, רק חלק מן התשובות שהשיבה התובעת בהליך זה ובהליכים אחרים, מהן ניתן ללמוד את מידת התחכום שלה, בניגוד לנתבע 1, שהשיב באופן פשוט וילדותי.

הנטל להוכיח את אופן התרחשות התאונה מוטל על התובעת. המחוקק מצא לנכון להזהיר את בית המשפט מפני הסתמכות על עדות יחידה של בעל דין. שילובן של כל הנסיבות שפורטו לעיל ושיפורט להלן, מטה את הכף כנגד קבלת עדותה של התובעת.

 

התפתחות גרסתה של התובעת

התובעת בתצהירה מתארת את התאונה כך:

"ביום 3.10.11 עבדתי בתוך המשאית בסידור הסחורה, כחלק מההסכם ביני לבין הנתבע 1. היה מדובר ביום חם ובתוך המשאית לא היה מזגן, קולר או מאוורר. לקראת השעה 11:30, התחלתי שלא לחוש בטוב וביקשתי להשתחרר. הנתבע 1 סירב לשחרר אותי, בטענה שאני מחויבת לעבוד 6 שעות על פי ההסכם. הנתבע 1 הביא לי בקבוק מים קרים ואדי המים נזלו על רצפת הנירוסטה של המשאית. בשעה 12:30 או בסמוך לכך, תכננתי לרדת מהמשאית ופסעתי לכיוון היציאה. כאשר הגעתי לפתח היציאה התחלתי לרדת, ואז הופיע מולי באופן מפתיע הכלב הגדול של הנתבעים שנבח בעוצמה. נבהלתי, לא ראיתי את המים, והחלקתי בעוצמה, כשאני מקבלת מכה בגב התחתון/עצם הזנב, גם ממדרגות המשאית וגם מארגז סחורה, שהונח ליד המדרגות על ידי נתבע 1. סיימתי את נפילתי כאשר אני ישובה על הכורכר".

בפניה הראשונה לטיפול רפואי ביום 3.10.11, כאשר הגיעה התובעת לדר' דן שינדלר, נרשם בתיעוד הרפואי כי היא התלוננה רק על חבלה בעמוד השדרה המותני והופנתה לצילום, אשר לא העלה שבר.

בבדיקה חוזרת מיום 4.10.11 בשעה 10.28 מצוין כי מדובר בביקור חוזר עקב חבלה בעמוד שדרה המותני, שוב ללא כל תיאור של הנפילה.

רק לאחר שלושה חודשים וחצי ביום 26.1.12, כאשר הגיעה התובעת בשלישית לדר' שינדלר, לראשונה טענה כי נפלה ממשאית בזמן העבודה ללא פירוט נוסף. לא הופיע לא תיאור המים ולא תיאור הכלב.

ביום 9.10.2012, כשנה לאחר התאונה, נחקרה התובעת על ידי חוקר של המוסד לביטוח לאומי ( ע' 17-18 למוצגי הנתבעים), שם מסרה גרסה קצת שונה:

"באותו יום לא הרגשתי טוב. אמרתי לו גאי, אני רוצה לצאת קצת יותר מוקדם. הוא הסתכל עליי ואמר לי מה כתוב בחוזה? אמר לי שאעזור לו לסדר במשאית ליד המחסן שלו בבית, כי יש גננת, ימית, שצריכה לבוא אליו. עזרתי לו במשאית, הראיתי לו כל דבר, היינו במשאית בערך עוד שעה, ואז כשבאתי לרדת מהמשאית, ראיתי את הכלב ונבהלתי מהכלב. החלקתי וקיבלתי שפשוף ברגל אחורה למעלה. הרגשתי סחרחורת, הרגשתי שאני מתעלפת והוא הביא לי מים וישר פינה אותי לקופ"ח...".

בניגוד לטענת הנתבעים בסיכומים, אינני מייחס חשיבות רבה להבדל, שבתצהיר צוין כי הכלב נבח ואילו בחקירה צוין רק שהתובעת נבהלה מהכלב.

עם זאת, יש חשיבות לעובדה שכל נושא שלולית המים שהביאה להחלקה, לא צוין כלל בחקירה זו של חוקר המוסד לביטוח לאומי.

גם אם באותו שלב כל מעיינה היו להוכחה כי מדובר בתאונת עבודה, צפוי היה שתתאר מה בדיוק גרם להחלקתה, והחסר הזה מדבר בעד עצמו.

מן החקירה עולה כי המים הובאו לתובעת על ידי נתבע 1, לאחר הנפילה.

כאשר נשאלה על כך התובעת בחקירתה בבית המשפט, היא ציינה כי הנתבע 1 הביא מים פעמיים, גם לפני הנפילה וגם לאחר הנפילה ( ע' 7 לפרו'). שוב, ניכר כי מדובר בתשובה מתוחכמת, אשר מנסה ליישב בין הגרסה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי, לגרסה שבתצהיר.

בתביעה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ד"מ 18086-07-12, נחקרה התובעת מדוע לא ציינה מלכתחילה כי מדובר בנפילה בעבודה.

החקירה מתנהלת כך:

"ש. למה רק לאחר שלושה חודשים מהנפילה הודעת בקופת חולים שנפלת ממשאית?

ת. באותו יום כתוב ' חבלה'. הייתי אצל עו"ד עוז והוא אמר שאם הייתי נופלת קדימה זו תאונת דרכים, ואם נפלת אחורה מהארגז זו תאונת עבודה.

ש. למה לא אמרת בקופת חולים שנפלת ממשאית?

ת. לא ידעתי אם זה תאונת דרכים או תאונת עבודה.

ש. למה לא אמרת שנפלת ממשאית?

ת. לא התכוונתי להסתיר. הגרוש שלי יש לו תביעה וזכה ב 200,000 ₪, הוא נפל ממשאית. אמרתי שנפלתי ממשאית, אבל זה ארגז ולא משאית..." (ע' 45 לנספחי הנתבעים).

תשובות אלה מעידות על התחכום של התובעת. אין לתובעת הסבר פשוט, מדוע לא סיפרה איך קרתה התאונה. יש הסברים כיצד נבנתה הגרסה בהתאם למשמעות הנפילה, לאחר התייעצות עם עו"ד.

גם בפניי, במהלך החקירה הנגדית, ניכר היה שאין לתובעת תשובה פשוטה. היא ציינה תחילה ש"חבלה זה נפילה". בהמשך הסבירה שנאמר לה על האבחנה המשפטית בין נפילה אחורה או קדימה ( ע' 18 לפרו'). אין כל הסבר, מדוע המשמעות המשפטית של הנפילה, רלוונטית לשאלה מה ומתי סיפרה התובעת על אופן התרחשות התאונה.

בחקירה במוסד לביטוח לאומי, החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי המשיך ושאל את התובעת, מדוע בביקורים הראשונים שלה בקופ"ח לא אוזכר כלל הנושא של נפילה או תאונת עבודה עד לביקור ביום 26.1.12, שלושה חודשים וחצי לאחר התאונה. החוקר רשם כי התובעת לא מתייחסת לשאלה ומתחמקת ממנה ( ע' 18 למסמכי הנתבע 1).

בהמשך החקירה, התעקש החוקר על מענה, איך זה שרק אחרי חודשיים וחצי מופיע לראשונה בחומר הרפואי סיפור הנפילה ממשאית. התובעת השיבה: "קודם כל לא הגיוני, כי ביום של הצילום פאני, הודעתי לפקידה של דר' שינדלר, ואז היא אמרה לי שאם זה תאונת עבודה, אז אני צריכה להביא אישור טופס 250. אמרתי לה שהמעסיק מסרב לתת לי טופס 250 ". גם כאן אין כל הגיון בתשובה, אך יש תחכום וידע.

ראשית, אין קשר בין סירובו של מעביד לחתום על טופס, לתיאור התאונה בפני רופא.

שנית, בלתי סביר שמיד לאחר נפילה בעבודה, כשהתובעת מגיעה לקבל טיפול ראשוני – מה שיעסיק את הפקידה הוא קיומו של טופס בל 250 ועמדתו של המעביד.

שלישית, התובעת טענה שהנתבע 1 עצמו לקח אותה מיד לאחר התאונה לקופת חולים. מדובר בשלב מקדמי, לפני שהנתבע 1 סירב להכיר ביחסי העבודה. מדובר שוב, בנסיון להתחמק ממתן תשובה, תוך שאופן התשובה מלמד על בקיאותה של התובעת בסוגיות משפטיות, המשליכות על גרסתה העובדתית.

בחקירה הנגדית בפניי, כאשר נשאלה התובעת מתי היא אמרה לפקידה כי מדובר בנפילה או בתאונת עבודה, היא ציינה כי מדובר בפעם הראשונה ביום האירוע. לעומת זאת כאשר היא נשאלה מתי סירב הנתבע 1 לתת לה את הטופס היא ציינה כי זה היה אחר כך.

הדברים אינם משתלבים עם הגרסה שנמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי, על מנת להסביר מדוע לא מופיע התיאור בתיעוד הרפואי הראשון ( ע' 15 לפרוט').

התובעת נשאלה בחקירה הנגדית על אופן התרחשות התאונה. ניכר היה גם כאן, שהיא מבינה שעליה לקשור את עניין שלולית המים ונביחת הכלב באופן בלעדי כגורמי התאונה, שכן התובעת היא זו שמכירה את המשאית, אשר נמכרה לנתבע 1 רק זמן קצר לפני התאונה. בנסיבות אלה, התובעת העידה כי הירידה מהמשאית היתה בטיחותית, והיא אף סידרה חבל ביטחון, כדי להיעזר בו במהלך הירידה, אולם בגלל הבהלה מהכלב היא החליקה על המים ( ע' 8-10 לפרו').

התובעת טענה כי הנתבע 1 אחראי לנפילה, כיוון שהניח את בקבוק המים ליד הירידה מהמשאית, והדבר גרם ליצירת שלולית במקום.

כמתואר לעיל, בתצהיר התובעת היא טוענת כי הנתבע 1 " הביא לי בקבוק מים קרים". מכאן שלגרסת התובעת עצמה, היא חשה לא בטוב, ועקב כך הנתבע 1 עקב כך הביא לה בקבוק מים קרים. המים נמסרו לתובעת, שהרי היא היתה זקוקה להם עקב מצבה, או לפחות הונחו לידה, כך שתוכל לשתות מהם.

ההגיון העולה מהגרסה בתצהיר מחייב אפוא, כי התובעת עשתה שימוש במים, אם היא היתה זקוקה למים עקב מזג האוויר ותנאי העבודה. התובעת גם ידעה את המקום שבו הניח, לטענתה, הנתבע 1 את המים ואת גודל הבקבוק ( ע' 12-13 לפרו'), ומכאן שהיא היתה מודעת לחלוטין להימצאותו של הבקבוק. בנסיבות אלה, גם אם היה ממש בגרסת התובעת, לא ברור כלל מה אשמו של הנתבע 1 בכך שהביא לה את המים עקב מצבה.

אין מחלוקת כי לאחר התאונה ביום 24.10.11 נחתם הסכם שלישי בין התובעת לנתבע 1. באותו הסכם רשמה התובעת כדלקמן:

"גאי קונה את הסחורה ממיכל בהפסד, כי מיכל לא יכולה יותר לעבוד פיזית ונפשית". לכאורה, מחזק הסכם זה את טענותיה של התובעת, בדבר השפעות התאונה על מצבה. עם זאת, בדיון בבית הדין לעבודה, כאשר התובעת נשאלה על כך היא השיבה:

"כתבתי שאני מוכרת את הסחורה בהפסד, כי אני לא יכולה פיזית ונפשית, וזה בשביל שאם יהיה לי חקירות במס הכנסה, יהיה לי הסבר למה מכרתי בהפסד..." (ע' 41 למוצגי הנתבעים).

בחקירה הנגדית בפניי, הסבירה התובעת, כי היה לה באותה תקופה לחץ גדול של מס הכנסה, ורצתה שמכירת הציוד תהיה חוקית ( ע' 25 ש' 1-8 לפרו').

גם הסבר זה, מחזק את התחושה, כי מדובר בתובעת מתוחכמת, המתכננת את מעשיה בקפידה, ומוכנה לשנות גרסאות ולרשום פרטים, לצרכים שונים, בהתאם לאינטרסים שלה.

הבאתי לעיל רק מקצת הסוגיות, אשר מלמדות כי יש מקום להתייחס לעדותה של התובעת בזהירות יתרה. כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, בהתחשב במכלול הנתונים והתחכום שבעדותה, בסופו של יום נראה כי הנטל לא הורם.

 

עדויות הנתבעים

לכאורה, די בכך שבית המשפט מתקשה לבסס ממצאים עובדתיים על גרסתה של התובעת, כדי להביא לדחיית התביעה. למרות זאת, יתייחס בית המשפט בקצרה גם לעדויות הנתבעים.

הנתבע 1

ב"כ התובעת טען בסיכומים, כי אין מקום לתת אמון בגרסתו של הנתבע 1, אשר סתר את עצמו באשר לאמור בתצהיריו ובמסמכים.

ראשית, ב"כ התובעת הפנה לתצהיר הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, שם טען הנתבע 1 כי יש לו ביטוח, כאשר בדיעבד התברר שאין לו ביטוח.

שנית, ב"כ התובעת הפנה לתצהיר העיקרי, בו נטען כי התובעת תבעה אותו כ"כיס עמוק", כאשר הוא נעדר ביטוח, ולכן מדובר בטענה מופרכת.

שלישית, הנתבע 1 לא ידע להסביר כיצד ניתן כנגדו פס"ד בפשרה בהליכים בבית הדין לעבודה.

מיותר לשוב ולהדגיש, שיש טעם לפגם בנוהל המקובל, על פיו עורכי דין מנסחים תצהירים, ומחתימים עליהם לקוחות, מבלי שאלה מבינים מה נאמר באותם תצהירים. יש לגנות נוהג פסול זה.

עם זאת, דווקא תמימותו של הנתבע 1, בעת שהופנה לאותם סעיפים בתצהירים ובמסמכים, מדברת בעד עצמה. כך למשל, כאשר נשאל הנתבע 1 לגבי הכיסוי הביטוחי, הוא השיב שהוא לא מבין את הכוונה ועד היום הוא לא יודע אם יש לו ביטוח או לא, כאשר נשאל לגבי " כיס עמוק" הוא לא ידע להסביר למה הכוונה והשיב כי כך ניסח זאת עורך הדין, וכאשר נשאל על ההליכים בבית הדין, השיב שלא הבין שנתן הסכמה להכרעה בפשרה ( ע' 54, 61, 62 לפרו').

ניתן היה להתרשם, כי בניגוד לתובעת שמעורה היטב בעניינים משפטיים, הנתבע 1, בחור צעיר ופשוט, איננו מבין למעשה במה מדובר.

ב"כ התובעת הוסיף והפנה לפס"ד של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד, ת"ק 21736-04 -13, אשר דחה את התביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד התובעת, כאשר קבע כי הוא מתקשה לתת אמון בנתבע 1.

האם קביעת מהימנות בתיק אחר אמורה להשפיע על הכרעתי?

בעניין בן ארי ( ע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פד מט (3) 45 (17/05/1995)), תיאר כב' השופט חשין בדרכו הציורית את ההשלכה של קביעת מהימנות בתיק אחר: "... כל הליך הוא לעצמו ומלכות ברעותה אינה נוגעת. קביעת מהימנותו של עד בהליך פלוני ייחודית היא לאותו הליך; בית-משפט בהליך אלמוני אינו חייב בה ואף אינו רשאי להידרש לה... ...אכן, כל שופט הוא לעצמו, והכרעה כי יכריע במשפט, תהיה ההכרעה משוכה מליבו-שלו וממצפונו-שלו. יכולה וזכאית היא שיטת משפט, לקבוע כי הכרעה בהליך פלוני מחייבת היא את בעלי-הדין ואת בית המשפט - בהליך מאוחר להליך פלוני, ואם כך ייקבע כך יהא. ואולם קשה בעיני ששיטת משפט תקבע, כי הכרעה בשאלת מהימנותו של עד, נתונה היא לשיקול דעתו של בית-המשפט היושב לדין... ...ובה בעת תחייב שיטת המשפט אותו בית-משפט - תחייב אותו או אף תתיר לו - להידרש לממצא מהימנות שנקבע בהליך קודם..." (פסקה 8 לפסה"ד של כב' השופט חשין).

נמצא אפוא, כי אין ממצאי מהימנות או אי מהימנות, שנקבעו ע"י שופט אחד בתיק מסויים, רלוונטיים לעניין מהימנותו בתיק אחר. סוגיית האמינות נבחנת ע"י השופט הדן בתיק, ואין ממצאיו של שופט אחד מלמדים על מהימנות העד בהעידו בפרשה אחרת בפני שופט אחר.

אכן, מדובר באותם צדדים, ובסכסוך הנוגע לאותה מערכת יחסים.

אכן, כב' השופט עמית כהן קבע כי לא התרשם לחיוב מעדותו של הנתבע 1 ( שהיה שם בגדר תובע), אולם עיקר פסק הדין שם, ניתן על רקע פרשנות ההסכמים שבין הצדדים.

הנתבע 1 העיד בפשטות ולא ידע להסביר עניינים רבים. אף לי ברור כיצד שופט אחר יכול היה להתרשם כי הנתבע 1 מסתיר דבר מה. מותב זה התרשם כי מדובר באדם פשוט, שאינו מבין הרבה, איננו מתחכם ואיננו מנסה לאלתר הסברים לעניינים המופיעים בתצהיריו, אלא משיב בפשטות כי איננו מבין מדוע נרשם כך.

הנתבע 1 ציין בתצהיר, כי אכן בתקופה המצומצמת שהתובעת עבדה אצלו, היא סיפרה לו על נפילה שאירעה לה במהלך העבודה.

דווקא אמירה זו, מחזקת את אמינותו של הנתבע 1, שכן ב"כ הנתבע 1 טען בכתב ההגנה ובסיכומים, כי התובעת כלל לא נפלה ולא נפגעה, או שהיא נפלה ונפגעה במקום אחר, ויחסה זאת לעבודה.

גרסה שקרית שהיה הנתבע 1 מתכנן לעצמו, היתה מכחישה מכל וכל את הנפילה בעבודה. דווקא הגרסה שמסר הנתבע 1, המאשרת כי התובעת נפלה בעבודה ואף סיפרה לו על כך , תואמת את המסמכים הרפואיים מיום התאונה ומן היום שלמחרת, ואת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, דר' טיטיון, וזאת בניגוד לטיעון שהעלה בא כוחו. גם תיאור זה מחזק את התחושה בדבר פשטות גרסתו ואמינותה.

ב"כ התובעת המשיך וטען, כי העובדה שהנתבע 2, אביו של הנתבע 1, מימן את רכישת המשאית בסכום של 100,000 ₪, איננה מתיישבת עם טענת הנתבע 1, לפיה לאחר החוזה הראשון, אביו לא התערב בעסקיו. הנתבע 1 הסביר, כי ניסה לנהל את הפעילות בעסק שאביו רכש עבורו לבד, אם כי המשיך להתייעץ עם אביו מדי פעם. מערכת היחסים בין הבן לאב, התבהרה במהלך עדויות שניהם, ולא מצאתי כי מדובר בסתירה משמעותית או בחוסר היגיון בולט.

על תמימותו של הנתבע 1 , גם בזמן אמת, ניתן ללמוד, גם מהעובדה שלמרות שהוא טען שהתובעת לא היתה עובדת שלו, אישר הנתבע 1 שכאשר היא לחצה עליו שיוציא לה תלושי שכר, רטרואקטיבית בדצמבר 2011, הוא ביקש מרואת החשבון זהבה עמיעוז, להפיק לה תלושים רטרואקטיביים, וזאת למרות עצתה של רואת החשבון שלא לעשות כן ( ע' 60 לפרו').

גם הנתבע 1, כמו התובעת, נחקר ע"י חוקר של המוסד לביטוח לאומי ( ע' 23-26 לנספחים בראיות הנתבע 1).

מהודעתו במל"ל עולה, כי כבר אז התלונן על הגעה לעבודה של התובעת לסירוגין, כך שאין מדובר בטענה כבושה כפי שטען ב"כ התובעת ( שם, ע' 23 ש' 8-12).

הנתבע 1 הסביר גם לחוקר בתמימות, כי היה מקרה בו התובעת התלוננה כי נפלה, אולם היא המשיכה לעבוד ללא בעיות, ורק כעבור חודש, כאשר התפתח הסכסוך, היא איימה שתתבע אותו בגין הנפילה ( שם, ע' 24 ש' 8 עד ע' 25 ש' 5). הדברים תואמים את המסמכים הרפואיים, לפיהם בתחילה צוינה רק חבלה, ורק חודשים לאחר מכן, הובא הפירוט המקים אשם לנתבעים.

ניתן ללמוד על אופיו של הנתבע 1 גם מן החקירה הנגדית שנערכה ע"י ב"כ הנתבע 2, עו"ד מדר. לכאורה, היה מצופה שהנתבע 1 יאשר את כל הטענות של עו"ד מדר, המייצג את אביו. ואולם, הנתבע 1 תיקן את עו"ד מדר ללא היסוס, הן בסוגית המיקום של המשאית ( ע' 65 לפרו'), הן בסוגית תחילת עבודתה של התובעת ( ע' 64 ש' 4 לפרו') והן בסוגית מקום ההגעה של הכלב, אף בניגוד לעדותו של העד ריסמן שהעיד לפניו ( ע' 65 ש' 17-20 לפרו'). התנהלות זו, מעידה שוב על פשטות, חוסר הבנה ונסיון לדייק, תחת התחכום שעלה מעדות התובעת.

הנתבע 2

לעומת הנתבע 1, בהחלט ניתן לומר כי הנתבע 2 נראה כאדם מנוסה יותר, רציני יותר, ולא ניתן לייחס לו את הפשטות והתמימות שעלו מעדותו של הנתבע 1.

כך למשל, בית המשפט התקשה להאמין לנתבע 2, שלא זיהה את חתימתו על גבי אחד משני אישורי המסירה של כתב התביעה הראשוני. הדבר פוגם באמינותו. מדובר בנתבע שתכנן את עדותו בקפידה, שכן גם הוא בעל דין ובעל אינטרס, ולו היתה עומדת עדותו של הנתבע 2 לבדה, ספק אם ניתן היה לבסס עליה ממצאים.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע 2 הוא דווקא בעל ביטוח, והוא הדגיש כי כיוון שהוא מבוטח הייתה אפשרות ממשית להגיע להסדר פשרה, אולם הוא סרב לכל הסדר למרות שהוא לא היה נושא בעלותו ( ע' 76 לפרו').

ב"כ התובעת הוסיף והפנה לסעיף 12 לתצהיר הנתבע 2, ממנו ניתן להבין, שלעיתים הקולר איננו מונח על גבי הכלב או שאיננו מופעל מחמת הפסקת חשמל.

בעניין זה לא מצאתי ממש. סעיף 12 מציין באופן היפותטי, שגם אם אין חשמל או שהקולר לא על הכלב, הכלב מאולף ואיננו יכול לצאת מהתחום. אין בסעיף זה את האמירה שמבקש למצוא בה ב"כ התובעת.

עם זאת, גם אם לא מצאתי כאמור לבסס ממצאים על עדותו של הנתבע 2 בעניין הכלב, כפי שיפורט להלן בעניין עדותו של העד ריסמן, הרי שאין בכך כדי להכשיר או להוסיף משקל לעדותה של התובעת בעניין.

ב"כ התובעת הוסיף וציין, כי הנתבע 2 תיאר בתצהירו במפורש את השער בין אזור האורווה לאזור המחסנים, שער אשר נעול אופן קבוע, ונמנע מלתאר את השער הפתוח, אשר נמצא בקצה השביל בין אזור המגורים לאזור המחסנים.

מדובר בהחלט בחסר משמעותי בתצהירו של הנתבע 2, כפי שטען בצדק ב"כ התובעת. עם זאת, ניתן להבין את הסבריו של הנתבע 2, לפיהם הכלב נמצא כל הזמן רק בחלק שמאחורי הבית, ולכן התייחס לשער המוביל מהחלק האחורי. רק בתקופה מסויימת הורחב אזור הכלב עד לכניסה הראשית ( ע' 74-75 לפרו').

לסיכום עדויות הנתבעים, ניתן לשוב ולהדגיש את פשטות עדותו של הנתבע 1, אשר תואמת גם את ההיגיון והשכל הישר, שכן מדובר בבחור צעיר, אשר רק ביקש ללמוד מהתובעת. ניכר שהוא ניסה לדייק גם בעניינים שלא היו נוחים להגנה, ולא הבין את המורכבות המשפטית של חלק מהדברים המופיעים בתצהיריו. הנתבע 2 לעומתו, נראה מתוחכם ומתוכנן, כמעט כמו התובעת, וקשה לבסס על עדותו ממצאים, אם כי ביטחונו בצדקתו, כאשר לטענתו סירב לפשרה, מדבר בעד עצמו.

 

עדויות אחרות

העד ריסמן העיד באשר לכלבו של הנתבע 2, ולתחום אליו הוא יכול להגיע, בהתאם לקולר חשמלי הנמצא על צווארו.

ב"כ הנתבע 2 בסיכומיו, שם את יהבו על העד ריסמן, שכן לטענתו, בניגוד לעדים אחרים, אין לו שום אינטרס בעניין.

מדובר באדם ששוכר מחסן מהנתבעים ומקורב להם. בנסיבות אלה, יש להתייחס גם לעדותו בזהירות. גם טענתו של ריסמן שהכלב איננו מסוכן, היא טענה שבית המשפט מתקשה לקבלה, לנוכח העובדה שהותקן על הכלב מחסום חשמלי המונע ממנו לחצות קו מסוים לפי הטענה.

מכל מקום, גם אם אקבל את גרסתם של ריסמן והנתבעים, לפיה הכלב מוגבל על ידי מחסום חשמלי מלהגיע לאזור בו עמדה המשאית והתרחשה התאונה, לטעמי אין הדבר מונע באופן מוחלט כי במקרה מסוים לא פעל המחסום החשמלי, וכפי שהעידו העדים ישנו שביל גישה קצר מקדמת הבית ועד למשאית.

לפיכך אין בעדותו של ריסמן כדי להעלות או להוריד.

עם זאת, לאחר שבית המשפט התקשה לתת אמון בעדותה של התובעת, כאמור לעיל, אפשרי וסביר כי נוכח תחכומה של התובעת, שעלה מעדותה, גם עניין הכלב הוסף בשלב מאוחר, על מנת לבסס אחריות גם לנתבע 2, מעבר לנתבע 1 שהיה בחור צעיר ולא מבוטח.

העדה אסתי מנחם, אצלה עבדה התובעת לאחר שעבדה אצל הנתבע 1, העידה כי צילמה את התובעת במהלך עבודתה כאשר היא מטפסת על מדפים ללא כל מגבלה.

בנוסף, העדה מנחם מסרה בתצהיר, כי התובעת שאלה אותה אם יש לה ביטוח וטענה כי בכוונתה לביים תאונת עבודה ולתבוע את הביטוח. מנחם טענה כי סירבה להצעה.

כמתואר בפתיח לעיל, התקשיתי לבסס ממצא עובדתי על יסוד עדותה של אסתי מנחם, שכן אין מחלוקת כי היא מצויה בסכסוך מר עם התובעת.

העד שמעון בן לולו, אשר היה בקשר זוגי עם התובעת ואף העסיק אותה לאחר מכן, מסר בתצהירו כי בעת שהתובעת עבדה אצל הנתבע 1, היא סיפרה לו כי לנוכח הסכסוך עם הנתבע 1, היא תביים החלקה במשאית כך שהנתבע 1 יאלץ לשלם.

לא מצאתי מקום לתת משקל של ממש גם לעדותו של בן לולו, שכן הוא מסוכסך עם התובעת. יצויין כי מחוות הדעת הרפואית, עליה לא חלקו הצדדים ( שכן הם לא זימנו את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתו), עולה כי אכן היתה נפילה, שאף הותירה נכות צמיתה. הדבר איננו מתיישב עם טענתו של בן לולו, בדבר " ביום החלקה". מעיון במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת, נראה סביר יותר, כי התובעת אכן נפלה בעבודתה במשאית ונגרמה לה חבלה, אלא שרק נסיבות החבלה שונו על ידה, כדי להטיל אחריות.

 

ההכרעה

כמתואר לעיל, ההכרעה איננה פשוטה, כאשר מדובר בגרסה כנגד גרסה ובהכרעה בעניין של מהימנות. עם זאת, מכלול הראיות, ובעיקרם עדותה של התובעת אל מול עדותו של הנתבע 1, מובילות למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, באשר לנסיבות התאונה.

בית המשפט שוכנע, שאכן התובעת עברה אירוע של נפילה בעבודה ממנו נותרה לה נכות, ואולם באשר לטענות בדבר החלקה על מים, או בהלה מכלב שגרמו לנפילה, סביר יותר, בהתאם למאזן ההסתברויות, שמדובר בנסיון מאוחר למצוא " אשם" לנפילה.

התובעת עצמה ציינה, כי באותו יום היא חשה סחרחורת ועייפות מן החום, ונזקקה למים שהביא לה, לטענתה, הנתבע 1.

התובעת עצמה טענה, כי מדובר בסולם אנכי היורד מן המשאית, כאשר היורד בסולם נזקק לחבל כדי שלא ליפול במהלך הירידה.

התובעת ציינה בפני דר' שינדלר כי נחבלה בעמוד השדרה המותני ולא מעבר לכך.

גם כעבור שלושה חודשים וחצי, כאשר לראשונה תיארה שמדובר בנפילה ממשאית בזמן העבודה, גם אז לא ציינה התובעת לא את המים ולא את הכלב.

המומחה האובייקטיבי מטעם בית המשפט, דר' טיטיון, התרשם כי התובעת מנסה ליצור רושם של מגבלה קשה יותר מאשר קיימת במציאות.

שילובם של כל הגורמים הללו מטה את הכף נגד קבלת גרסתה של התובעת ומצדיק דחיית התביעה.

במאמר מוסגר יצוין, כי גם אם הייתי מקבל את גרסת התובעת במלואה, גם אז נראה שלא הייתה מוטלת כל אחריות.

בעניין המים - התובעת ציינה כי הנתבע 1 הביא את המים לה ומן הסתם היא שתתה מהם, היא גם ראתה היכן מונח הבקבוק. היא מכירה את המשאית טוב מן הנתבע 1, מעבידה, שכן היא זאת שהכינה אותה והיא זאת שעבדה בה תקופה ממושכת, עד שמכרה אותה לנתבע 1, זמן קצר לפני התאונה.

בעניין הכלב – גם אם יש ממש בטענות ב"כ התובעת, כי בנסיבות מסוימות כאשר מדובר בקרבה ממש ובפחד ממש, יתכן שאין צורך במגע פיזי בין הכלב לניזוק, אולם נביחות של כלב שנשמעות מרחוק, אינן מטילות חבות על בעליו. התובעת לא טענה כי הכלב רץ לעברה, כי סיכן אותה, או כל פעולה אחרת שהייתה מצדיקה יחוס חבות לבעל הכלב, למרות העדר כל מגע. בנסיבות אלה, גם אם הייתי מקבל את עדות התובעת, עדות שלא קיבלתי, הרי גם אז נראה שלא היה מקום ליחס אחריות לבעל הכלב או למחזיק בו.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

 

כיוון שאין ספק שהתובעת אכן נפגעה במהלך עבודתה אצל הנתבע 1, גם אם בנסיבות שאינן מקימות חבות, תהיינה ההוצאות בשיעור מינורי בלבד, ותעמודנה על סכום גלובלי וכולל של 5,850 ₪ לכל אחד מהנתבעים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

היכנס עכשיו לפורום תאונת דרכים ועבודה על מנת ללמוד בהרחבה אודות הזכויות שלך

http://www.rulig.co.il/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%92%D7%AA-%D7%AA%22%D7%90-7872-06-15_ae68af41-786c-4f37-8a30-2e4eac18bded

http://www.rulig.co.il/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%AA%22%D7%90-32352-07-14_0015a3f2-1ef1-4018-a23a-18412c5003c3

  • Facebook
  • Twitter
  • YouTube
  • Instagram